שינויים מבניים בענף ביטוח החובה לרכב
עד החלת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בשנת 1975, פעלו חברות הביטוח באופן עצמאי לחלוטין, תחת פיקוח ממשלתי. משמע, כל חברת ביטוח חייבה את ציבור מבוטחיה בפרמיית ביטוח שהיא קבעה על סמך שיקוליה שלה. הממשלה פיקחה על הענף באמצעות המפקח על הביטוח.
לאחר כניסת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לתוקפו, הייתה במשק הישראלי ציפייה להטבה משמעותית במבנה הענף. במקום זאת הפך הענף, מבחינה מבנית, למסועף וריכוזי יותר. ארבעה גופים ריכוזיים נוצרו בענף בסוף שנות ה-70:
"קרנית"- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. "קרנית" הינה תאגיד מבוקר המעוגן בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עד אז פעלה קרן דומה ("מ.מ.מ.") כגוף וולונטרי שהקים איגוד חברות הביטוח. עם כניסת החוק לתוקפו עבר רכושה של הקרן ל"קרנית". חוק הפיצויים מגדיר במדויק את תפקידה של "קרנית", הנהלתה ומימונה. מטרתה של "קרנית" הינה לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי החוק ואין באפשרותו לתבוע זאת מהסיבות הבאות:
- הנהג הפוגע, אשר חברת הביטוח שלו אחראית לתשלום פיצויים אינו ידוע, למשל במקרה של תאונת פגע וברח.
- אין לנהג הפוגע ביטוח חובה לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה.
- המבטח (חברת הביטוח) של הפוגע נמצא בפירוק.
ההנהלה של "קרנית" תהיה בידי מנהלה של שבעה חברים שימנה שר האוצר לתקופה של שלוש שנים. יושב ראש ההנהלה ממונה אף הוא על ידי שר האוצר. מימון הקרן נקבע לפי צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לפיו תגבה הקרן אחוז קבוע מפרמיית הביטוח חובה. כיום, מגיע שיעור זה ל-5.15% מהפרמיה נטו הנקבעת על ידי הממשלה.
"קרן משרד התחבורה"- קרן למימון פעולות למניעת תאונות דרכים. קרן זו הוקמה מכוח תיקון מספר 3 לחוק הפיצויים בשנת 1980. מטרות הקרן מוגדרות בקובץ התקנות לחוק הפיצויים וכוללות: פעולות אכיפה ושיטור למניעת עבירות תעבורה ותאונות דרכים, שיפוט מהיר על עבירות תעבורה, הקמת רמזורים וגדרות בטיחות, הסברה והדרכה למניעת תאונות דרכים והשתתפות בתקציב השנתי של המועצה הלאומית למניעת תאונות.
הנהלת הקרן מורכבת מ-16 נציגים ממשרדי האוצר, המשפטים והתחבורה ונציגי ציבור נבחרים. ההנהלה היא זאת שקובעת מהו הסכום אשר יוקצה לגופים שונים למילוי מטרותיה. מבצעי המטרות הינם גופים ממשלתיים כגון: משרד החינוך- פעולות הסברה וחינוך, משרד התשתיות- הקמת תשתיות צורך בטיחות, והמשטרה- לצורכי אכיפה ושיטור.
הקרן ממומנת מ-4.57% תוספת לפרמיית נטו של ביטוח החובה.
ה"פול לביטוח"- מאגר חברות הביטוח שלא הצליחו להשיג כיסוי ביטוחי. כאמור, על כל כלי רכב בישראל מוטלת חובת ביטוח לנזקי גוף. היות וביצוע הביטוח מופקד בידי המבטחים הפרטיים, הועלה החשש, כי יווצרו מצבים בהם חברות הביטוח הפרטיות לא תהיינה מעוניינות, משיקולי כדאיות כלכלית, לבטח כל רכב בשל סיכונו הגבוה לתאונה. לשם כך הוקם ה"פול".
ה"פול" מוגדר כמחלקה נפרדת ב"איגוד חברות הביטוח" ומהווה מאגר של כל חברות הביטוח בענף. מטרת ה"פול" היא לבטח כלי רכב אשר לא נמצא להם מבטח בשוק הוולונטרי. דוחות התפלגות פוליסות הביטוח מצביעות כי בממוצע מבוטחים כל שנה כ-2500 רכבים ב"פול". בדוח ניתן לראות כי כ-53% מסך כלי הרכב המבוטחים ב"פול" הינם אופנועים וכ-87% מסך כלי הרכב הינם כלי הרכב שבוטחו בביטוח חובה חלקי. תיאורטית, פרמיית הביטוח הנגבית ממבוטחי ה"פול" גבוהה ב-25% מהפרמיה הרגילה. אך לעיתים המצב שונה בפועל. בעקבות לחצים שהפעילו בעלי אופנועים הובילו לכך שהפרמיה הנגבית מהם שווה לפרמיה הרגילה, למרות הסיכון הגבוה של כלי רכב זה.
הכנסות ה"פול" נובעות מפרמיית הביטוח שמשלמים מבוטחי ה"פול" . ההפרש בין סך הפרמיה המתקבלת ב"פול" לתשלום התביעות באותה שנה מתחלק בין חברות הביטוח הפועלות בענף, לפי חלקן בשוק. משמע, חברות הביטוח מתחלקות ברווחי או הפסדי ה"פול" בכל שנה בהתאם לאחוז השליטה שלהן בענף באותה שנה.
"אבנר- איגוד לביטוח נפגעי רכב"- קרטל של חברות הביטוח, השותף בביטוח כל כלי הרכב במדינה. באוגוסט 1977 הקימו חברות הביטוח שעוסקות בענף ביטוח הרכב את חברת אבנר. אבנר היא חברת מניות פרטית בעירבון מוגבל. בעלי מניותיה הם כל חברות הביטוח הפועלות בענף ביטוח הרכב, לפי חלקן היחסי בענף. אבנר מחזיקה ברישיון לעסוק בעסקי ביטוח, אולם רק כמבטחת משנה או כמבטחת שותפה עם חברות הביטוח. אין ביכולתה של חברת אבנר להשפיע על חברות הביטוח לבטח כל רכב אם בחרו לא לעשות כן.
כל ארבעת הגופים ממומנים ממקור אחד והוא פרמיית ביטוח החובה שאותה משלמים בעלי הרכבים.
